קוצר נשימה, גזע המוח, המודע והתת מודע.
מאת ד"ר קובי שדה
נשימה פרושה חיים, זהו התהליך היסודי ביותר בפעילות החיים – תהליך שבו הגוף סופג מהאויר את החמצן ומסלק מתוכו את הפחמן הדו חמצני.
הנשימה מורכבת משאיפה ונשיפה. בתהליך השאיפה שריר הסרעפת הגדול יורד בית החזה מתרחב, הלחץ בריאות קטן ואויר זורם לתוכן דרך האף הפה וקנה הנשימה.
בעת הנשיפה עולה הסרעפת נפח בית החזה יורד הלחץ בריאות גדל והאוויר שבתוכן זורם החוצה.
לכאורה זה נשמע פשוט, אבל מדובר למעשה באחד התהליכים החשובים ביותר בגוף שכן הפעילות המכאנית הזו של הכנסת והוצאת האוויר חייבת להיות מתוזמנת ולהתאים לצרכי הגוף
מי שלמעשה מבקר את פעולת הנשימה הוא גזע המוח – זהו כינוי לאזור הקדמון ביותר בהתפתחות המוחית – אזור שכנראה משותף גם לנו וגם לראשוני הדינוזאורים שבים וביבשה.
בגזה המוח קיימים קלטנים ("סנוסרים") המסוגלים לדעת האם חסר לגוף חמצן או האם מצטבר בגוף פחמן דו חמצני – ובהתאם נקבע קצב הנשימה ועומקה.
בעת מאמץ,למשל, השרירים שלנו שורפים אנרגיה רבה והם זקוקים לחמצן, תוצרי פירוק האנרגיה של השרירים ובעיקר מדובר בפחמן הדו חמצני מצטברים בדם ועולה חומציות הדם. שינויים אלו מזוהים על ידיד גזע המוח ומיד חלה האצה בנשימה במטרה לספק יותר חמצן ולסלק במהירות את הפחמן הדו חמצני מהדם.
חוסר בחמצן יגרום לנו לתשישות, חוסר יכולת לבצע מאמץ , אפילו קל וכאשר קיים חוסר חמצן משמעותי או מוחלט. לא מגיע חמצן ללב ולמוח ואנו עלולים לאבד את ההכרה ולהגיע לסכנת חיים.
גזע המוח עובד בד"כ מצוין ולפעמים אפילו במצבים של חוסר הכרה מוחלט (קומה) הוא ממשיך לעבוד והגוף נושם למרות שכבר אין הכרה או סימני חיים אחרים.
אלא שאת גזע המוח עוטפת קליפת המוח המפותח היכן שמתנהלת החשיבה והיכן שאגור הזיכרון.
המוח העילי הזה מסוגל להתערב בפעילותו של גזע המוח הפרימיטיבי ולהשפיע על הנשימה.
זו הסיבה שאנו עשויים למצוא את עצמנו מתנשמים ומתנשפים בעת התרגשות או פחד גם מבלי שחל שינוי בדרישת הגוף לחמצן.
שינויים אלו עשויים להיות מודעים כמו למשל ההתרגשות האוחזת בנו בעת טיפוס ברכבת הרים לראש המסלול אך השינויים הללו עשויים להגרם עקב הלא מודע – עקב פחדים וחרדות שאינינו מודעים להם לגמרי והמתפרצים לכאורה ללא סיבה.
במצבים קיצוניים של חרדה הנשימה עשויה להיות כל כך תכופה ומהירה עד אשר רמת החמצן הדו חמצני מתחילה לרדת יותר מדי מה שעשוי להשפיע על זרימת הדם ותפקוד המוח.
למצב זה אנו קוראים "נשמת" או היפרוונטילציה – נשימת יתר.
הנפגע ירגיש אז תחושת מצוקה הולכת וגוברת עם תחושת נימול ועוויתות של שרירי הידיים או הרגליים.
מצב זה הוא קשה לאבחון ולעיתים קרובות חושבים שהחולה באמת מצוי במצב של כישלון נשימתי למרות שהטיפול אז חייב דווקא להתבסס על הרגעה והפחתת הנשימה.
לעיתים מצבים של נשמת ותחושת קוצר נשימה מתלווה למצבי דיכאון וחרדה ולהתפרץ אז לעיתים קרובות ולא מוסברות (מתוך התת מודע) ולגרום לסבל רב.
חולים רבים מאובחנים בטעות כלוקים באסתמה או מחלה דומה אחרת כיוון שהאבחנה הינה קשה.
רופאים עשויים ליפול בפח ולחשוב שלחולה הסובל מהתקפי נשמת יש אסתמה או אלרגיה והם אפילו עשויים להתבסס על בדיקות שלכאורה מצביעות על אפשרות זו אך בעזרת טכניקות אבחנתיות שונות ניתן להבדיל בין המצבים.
חולים שבהם לא נעשתה אבחנה כנדרש עלולים למצוא את עצמם מקבלים טיפולים אגרסיבים כנגד אסתמה כולל אפילו בסטרואידים – מה שרק מחמיר את מצבם.
קיימים גם מצבים בהם החרדה התת מודעת גורמת לא רק לקוצר נשימה ונשמת התקפית אלא אפילו להצרות של דרכי הנשימה והחולים אז עלולים לסבול משיעול התקפי, צפצופים, מחנק וצרידות
הסימנים בבדיקה ותפקודי ריאה עשויים לבלב ולהדגים לכאורה שמדובר באסתמה אך בירור קפדני עשוי לגלות שמדובר בחסימה הנובעת מתנועה פרדוקסלית של מתרי הקול מצב המכונה Vocal Cord Dysfunction
אבחון נכון של הסיבה לקוצר הנשימה תביא בסופו של דבר לטיפול נכון, המנעות מטיפולים מיותרים והרגעה של הגוף והנפש.
